פופספוג 3 "מלחמת המוזות". ספישל סילבסטר של זרם האמנות המגניבה. סימבוליקה יהודית באסתטיקה נוצרית. משתתפים: ארבל רצין, לילך מדר, זינדל, מיכל ברוך, אביב איצקוביץ', אמיתי סנדי, אסף בילט, יוטבת זרקא, צחי פרבר, שי עדיאל, אורי גולדברג, דן פביאן בלוך, גלנדון ואיזבלה. אוצרים: גלנדון ואיזבלה
צרפתיות/ גלנדון ואיזבלה א: אם היית בחדר חשוך מלא נשים ערומות ואני ביניהן, האם היית מזהה אותי ג: כן, אבל הייתי ממשש את כולן. ואת, אם היית בחדר חשוך מלא בגברים ערומים עם זין עומד, היית מזהה אותי? א: כן, אבל הייתי מלקקת לכולם ג: טפו שרמוטה! א: אם היית צריך להתנשק צרפתית סילבסטר עם אנג'לינה ג'ולי, מירי בוהדנה או איתי. במי היית בוחר ג: אה....אנג'....אה.. א: אני רואה שאתה מתלבט ג: בין מירי לאנג'לינה. ואת, נגיד היית צריכה לבחור בין רן דנקר, בראד פיט או אני א: אוף, איתך ג: טפו! יצאתי שרמוטה דו קיום וקו התפר/ ארבל היתרון והחיסרון של זרם האמנות המגניבה הם שאין להם בית (בישראל). הפופ-ספוג חי על קו התפר שבין אמנות מוזיאונית לשרבוטים במחברת ומעצם היותו כזה – אין לו בית  אמיתי. בית שיהיה מוכן להציג אותו בכבוד. מבקרי אמנות ירימו גבה (ואף) אל מול הטינופת והלכלוך שניגרים מהעבודות של "אמנים" שכנראה לא למדו מספיק או שלמדו ועושים ההפך ממה שלימדו אותם. המטונפים שבאמנים, על אף אהבתם לאמנות והרצון ליצירה, סולדים ממסגרת מסודרת, מאוצרים מעונבים וממבקרים שמהללים אמנות "משעממת”. קו התפר הפך לחומה נצורה ולאף אחד מהצדדים אין רצון אמיתי לשנות את זה. לפני כמה עשרות שנים, למספר רגעים קטנים, קו התפר הזה נעלם - הזוהמה והאסתטיקה הלכו יד ביד. אנשים שילמו הרבה כסף בשביל שרבוטים של נרקומנים, בשביל ציורים של קופסאות שימורים או ציורים שנראו כמו מחוברות הקומיקס הרומנטיות הזולות ביותר. מבקרי האמנות היללו, מוזיאונים מסביב  לעולם קנו יצירות שנעשו במכונת צילום ובעלי גלריות השפריצו על כל מי שהיה לו אפילו קשר רופף לפופ-ארט. עולם האמנות זכה לתחייה מחודשת שהגיעה מהמקום ה"נמוך" ביותר – מהרחוב, מהחוברות המצוירות וממחברות הסקיצה (השם ישמור).	/////
אותו קו התפר, אף פעם לא היה קיים בשביל האמנים של אז. רבים מהם גדלו על ואף הבינו אסתטיקה קלאסית יותר מחוקרים אקדמאיים שכתבו עבודות רבות  בנושא. הם התעלמו מחוקי המשחק המקובלים ויצרו את האמנות שלהם בגלל שזה הדבר היחיד שהם ידעו לעשות. לכמה רגעים זה הרגיש כאילו משהו הולך להשתנות. לתמיד.
//// ///
אבל קו תפר זה קו תפר ומה שבעצם "הרג" את הפופ-ארט הוא המעבר לצד השני. לצד של הגלריות, האוצרים והכסף הגדול (ולא עזרה גם העובדה שכמה מהדמויות המובילות בתנועת הפופ-ארט פשוט התפגרו בזה אחר זה...) היום דו-הקיום בין השניים הוא כמעט ובלתי אפשרי. קו התפר הפך לחומה נצורה.
/// /// /// ///
אז מה עושים אם המוזיאונים והגלריות "גבוהים" מהאמנות? אם האמנים עצמם "נמוכים" מכדי להתפשר על סגנונם, דרך ההצגה שלהם והרעיונות הרדיקלים שלהם? פופ-ספוג מנסה לעשות משהו חדש. לשבור את קו התפר בבניית גלריה מסוג חדש. באין טריטוריה עירונית להצגת עבודות האמנות הנ”ל, נבנתה אוטונומיה עצמאית במקום הכי ציבורי בעולם. הפופ-ספוג מצמצם את המרחק שבין הצופה לאמן ופותח אפשרות של דו-שיח ביניהם. הפופ-ספוג שובר את ארבעת הקירות הקרירים של הגלריה ומזמין את הצופה להביט באמנות המוצגת בו בצורה אובייקטיבית. בגלריה שפתוחה לכולם בכל שעות היממה וללא תשלום. הצופים יכולים לראות את האמנות בתחתוניהם, לגרד באף או בתחת, לאונן מול היצירות ובסוף, אפילו לשלוח תגובה ישירה לאמן (דברים שיהיו קצת מסובכים בגלריה קונבנציונלית). הפופ-ספוג פורם את קו התפר ומחזיר את דו-הקיום בין האמן לעולם האמנות ואת דו-השיח בין האמן לצופה ולאמנים האחרים המציגים איתו. כל הכבוד פופ-ספוג!  עלה והצלח! (*בהכנת המאמר השתתף גם כתבנו המדיני **) בפעם הבאה: ההמוניות מול האמנות /	///
חללים/ גלנדון ואיזבלה אל: תפוצת מוזיאונים וגלריות נושא: הצעה לתערוכה היי. מציעים להציג אצלכם את פופ ספוג 3. תערוכה של זרם האמנות המגניבה. הנושא: סימבוליקה יהודית באסתטיקה נוצרית משתתפים: ארבל רצין, אסף בילט, צחי פרבר, יוטבת זרקא, אמיתי סנדי, מיכל ברוך, אביב איצקוביץ', זינדל, לילך מדר, שי עדיאל, אורי גולדברג, דן פ.ב, גלנדון ואיזבלה מצורפות מספר דוגמיות ראשונות לינקים: פופספוג1  פופספוג2 לתגובתכם נשמח  גלנדון ואיזבלה. אוצרים אל: גלנדון ואיזבלה נושא: Re: הצעה לתערוכה שלום גלנדון ואיזבלה, תודה על ההצעה, לצערי לא מתאים לקו האמנותי של התערוכות שלנו ולתמות של המקבצים הבאים. מאחלת לכם הצלחה, תמי כץ פרימן אוצרת ראשית, מוזיאון חיפה לאמנות העדיפו להתעלם: מוזיאון תל אביב, עין חרוד, ינקו דאדא, ירושלים, אשדוד וגלריות רוזנפלד, גורדון, אלון שגב, ג'ולי מ, דביר, נגא, ברוורמן ועוד.
/// ///
ג: אז מסתבר שהגלריות והמוזיאונים עוד לא הפנימו את העליונות שלנו. אולי צריך לשים להם פצצות קטנות בכנף של האוטו, או ראשי אוצרים כרותים בפתח הגלריה א: באמת לא זכינו לכזאת התעלמות גורפת ממייל מעולם. כשאנחנו היינו פונים לבד, עוד היו עונים לנו בשלילה מנומסת. אבל הפעם פשוט מתעלמים מקיומו של הזרם. אני רואה בזה משהו טוב ג: מה טוב בזה א: שסופסוף הצלחתי לייצר משהו, שהוא מעבר ללא טוב בעיניהם. משהו שממש מרתיע, לא מקובל, חורג מכל נורמה. והכיף הכי גדול, שאנחנו פה לא לבד ג: יש לנו אפשרות להישאר רק וירטואליים, ולהתרחב למשל לתערוכות דרך אסאמאסים א: מה זה אומר תערוכות אסאמאס? ג: אין לי מושג, כי אין לנו סלולרי א: אני לא רוצה להישאר וירטואלית לעד. יש חשיבות לממד הפיזי, כי אנחנו אנשים פיזיים בעולם פיזי ג: ומה עם הפחד של ארבל, שהכניסה לעולם פיזי תהרוג אותנו? א: זה כמו שהעובדה, שאנחנו עושים קומיקס בעיתון, רק הופכת אותנו לקומיקסאים יותר מעניינים
ג: זה נורא מפתה ונורא מסוכן להיות חתרן בחסות הממסד, כי ממסד האמנות מנוהל בידי פסבדו חתרנים. כמו למשל, המקרה של אליעזר זוננשיין. הוא פעל כביכול בשיטות גרילה, השתיל עבודות במוזיאון והציג עבודות אנרכיסטיות בגלריות. אבל ברגע שנתנו לו להציג עבודה שחותרת תחת ממסד האמנות בביאנלה בוונציה, אז סיממו אותו בדבש ועקרו לו את העוקץ. כל ההרפתקנות נעלמה, והוא נספג בתוך השורה א: זה נכון שאני כאינדיבידואל, יכולה לשקוע בפנטזיות להפוך לאמנית מהשורה, שמקבל מלגות, מציגה במוזיאונים, בתערוכות בחו"ל. אבל כשאני מתעוררת מהפנטזיות האלה, אני נזכרת שזה בכלל לא הדבר שלשמו אני נלחמת ג: לדעתי, אסור לנו לפעול בשום דרך פעולה שמקובלת בעולם האמנות. לא קרנות, לא מתווכים. רק באמצעים שלנו. הבעיה, שהאמצעים שלנו עומדים כרגע על חמישים שקל ושמונים אגורות. זה יכול להספיק לנו לתערוכה על האוטובוס מחדרה לתל אביב. נעבור בין הנוסעים עם בקבוקי מיצפז, ותהיה לנו אחלה פתיחה א: וכל מי שתהיה לו ביקורת שלילית, ייזרק מחלונות האוטובוס, כולל הנהג ג: או שאנחנו וכל הזרם, נתלה את העבודות על הגוף שלנו ונסתובב בפקקי תנועה א: ונקבץ נדבות בפחית	///

///

///

////

///

///

///

<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<english version