פופ ספוג 2. יסודות האמנות המגניבה. משתתפים: ארבל רצין, אריאל ויסמן, אביב איצקוביץ', אורי גולדברג, גלנדון ואיזבלה, זינדל, יוטבת זרקא, עידו הירשברג, צחי פרבר, שי עדיאל. אוצרים: גלנדון ואיזבלה .
המבנה הכלכלי של זרם האמנות המגניבה לזרם האמנות המגניבה אין מבנה כלכלי, וזה בעוכרינו, כי אין מרות. ישר מתמרדים נגדנו. הרי היינו יכולים לדכא את אמיתי ורותו בעזרת פטיש כלכלי. לכאורה, אנחנו זקוקים מהר למערך אספנים וגלריות, לגיבוי אקדמי ויצירת שפה גבוהה אד- הוק. מעשית, נראה לנו נכון יותר להפוך את חוסר הכלכליות שלנו ליתרון. נבצר מאיתנו להבין את המערכת הכלכלית, שעליה מושתת עולם האמנות. מה ההיגיון למשל, שציבי גבע מוכר ציורי כאפיות סתמיים בעשרות אלפי דולרים. האם הציורים שלו עשויים מחומרים איכותיים יותר? האם הם יודעים לקצוץ, לסחוט, להכין מרק? אנו אמנם מוכרים ציורים, אולם בתדירות ובתמחור אקראיים כל כך, שאי אפשר לכנותם כלכלה. מצד שני אנחנו לא מפסיקים לצייר. משמע שהצורך האמנותי שלנו, אינו נובע מסיכויי מכירה. לכן הבנו, שכדי לחיות טוב עם האמנות שלנו, עלינו לקבל את אי כלכליותה. זרם האמנות המגניבה (זא"מ) נשען על אידיאולוגיה א-כלכלית. כתוצאה מכך, אין לו מגבלת פורמט. כשאין הכרח למכור את העבודה, מה זה חשוב אם צויירה על דיקט או מחשב. המהות היחידה היא האימג', וחדוות היצירה שמאחוריו. התפיסה שלנו מזכירה את אידיאולוגיית החינמונים, שמפיצים עצמם חינם לקהל ומרוויחים מפרסומות. גם אנחנו מפיצים חינם ונהנים מהפרסום.
/// ///
במובן הנדל"ני, זרם האמנות המגניבה הוא אוסף טריטוריות של אנשים יחידים, אשר נעים זה לקראת זה כדי ליצור יבשת. באין חלל תצוגה, נקודת ההתייחסות היא קודם כל אתה עצמך והמקומות הנגישים לך. בלי תיאום מראש, רוב העבודות עוסקות בדימוי עצמי. עיוותי גוף, מוטציות משעשעות, זהות מינית מתעתעת. קבוצה של יוצרים, שאינם מקיימים ביניהם תקשורת שוטפת אם בכלל, ועדיין יוצאים מאותה נקודה. האמנות המגניבה, הרבה פחות מתוחכמת מזו הרגילה. היופי הוא בקלות, בזריזות, בפשטות, בדימוי האחד. הציורים ממוקדים: דמות ורקע. ציירים שאינם באים מהקומיקס, כמעט שלא עושים דברים כאלה. פופ ספוג 2 התארגנה עם הרבה אוויר. שבועיים שלמים. נצח עבור קומיקסאים, אפס זמן עבור אמן מהשורה. שורה צפופה שכמעט ואי אפשר לעבור דרכה, אולם קל לצלוף בה. תחומי העניין של שני השדות דומים, הגישה הפוכה.
//// //// //// //// /////
טרור וטריטוריה במובנים רבים זא"מ היא ארגון טרור, וזה טבעי למי שאין לו בית לאומי או טריטוריה. האופן בו השתלטנו על הכתבות העיתונאיות שנועדו לתערוכת ה"פוסט פופ", הם דוגמא לכך. מסיבה זו, קסמה לנו הצעתו של המגיב "קיפוד לין" להלשין על כל האמנים השבעים והעשירים למס הכנסה. הרי כולנו יודעים שאולמרט לא המציא את אותן מעטפות מזומנים שמנמנות שמועברות מתחת לשולחן. יש צדק פואטי, שהמדינה תנגוס באותם אמנים המתודלקים בידי קרנותיה הציבוריות, או מנהלים אותן. אז חשבנו לקחת בדים ולכתוב עליהם: "קרן שפילשר לוקחת בשחור", "דורון רבינא מעלים מס", או לרסס על מסקינגטייפ "מיכל נאמן מוצצת לסבג". היופי הגלום בעולם האמנות, הוא שלא ניתן לתבוע דיבה. אלה עבודות אמנות לגיטימיות, המתכתבות כמובן עם משה גרשוני, שעשויות להיות מאד אפקטיביות אם ייתלו על קירות לשכת המס. אולם למרות הפיתוי, החלטנו לוותר משום שמי שמזמין לעזרתו את הענק הרשע, סופו לגמור בין שיניו. "חינוך נמוך", אוסף שירי מבוגרים בביצוע ילדים, מופץ היום ברשת בידי רועי רוזן וגלריה רוזנפלד. למי מיועדת המתנה הזאת. לפדופילים? אנשי האמנות אינם אוהבים לענות על שאלות כאלה. מבחינתם אמנות צריכה להטריד. החברה שלנו מצמיחה פדופיל למטר רבוע, ילדים מושפלים ומוכים, אונס במשפחה הוא תופעה שכיחה. כיצד מגיבה האמנות לתופעות מטרידות כאלה. ובכן, היא אינה מותחת ביקורת. להפך, היא מצטרפת לגל ההטרדה. כיצד מגיבה האמנות המגניבה לתופעות כאלה: היא שמה אותן על הדף, נוברת בהן, מקצינה אותן כדי שאף אחד לא יוכל להתעלם מקיומן. תגלגלו למטה ותסתכלו בקומיקס ג'אם. עולם האמנות מחזיק באמות מוסריות מקולקלות. אמנים שמדברים שפה צחה וגבוהה, אלה שמצטטים את פרויד בשנתם, יעקדו את ילדיהם על מזבח הקריירה. רועי רוזן הופך את בנו הקט לגיבור סרט ניאו פשיסטי. גיא בן נר, עושה קריירה בינלאומית כשהוא מבצע בעצמו פעולות מזוכיסטיות, בשעה שילדיו משמשים תפאורה. תפיסה תרבותית דומה מובילה הורים אחרים להטביע ילדיהם בגיגית או במזוודה. אבל היי, עזבו שטויות, העיקר שהכל מנומס. תהיה מנומס. אוצרים וגלריות יתזזו אותך, ירמסוך, יטיחו בך ג'יפה. אסור להטיח ג'יפה חזרה. תשאר מנומס, זה ישתלם לך. זה ישתלם כשתלמד סופסוף לדרוך על עצמך, להשחית את כישרונך בהתאם לרוח הזמן. האם חובה לענות מישהו, לבזות, או לעבור עינוי עצמי כדי להצליח? לפני כחודש, נכנסנו לבקר בבינאלה לאמנות צעירה ברמת השרון. הגענו יום לפני הפתיחה, אבל ציון השומר הרשה לנו להיכנס. זה היה מעניין, כי לא היו עדיין שמות ליד העבודות. הכל נראה אותו דבר. ידענו שמציגים שם כמה אנשים שלמדו איתנו, אבל לא יכולנו לזהות אותם. עקרון אחד הנחה את העבודות: אסתטיקה מקולקלת, לכלוך מכוון. מעשה הרמאות צעק לשמיים. הרי מי שלא חי בתוך ג'יפה, אין סיכוי שיוכל לחקות אותה. לא נעים היה לראות אמנים מבצעים מעשי סדום בכישרון שלהם, אבל אז נגשה אלינו אמנית עבת בשר. "אסור לכם להיות כאן" היא זעקה בהיסטריה, כאילו אמנות לא נועדה להיראות, ופשוט דחפה אותנו בכוח מחוץ לאולם. האלימות הזאת, מאפיינת אנשים שאולפו לנימוס. כלב מאולף הוא הכלב הכי מסוכן. להיכנס לעולם האמנות, מרגיש כמו לבוא בבגד חושפני לחתונה דוסית. אנו, פרוצות הזא"מ העילגות, מענטזות בגיל מול מבטי הזעם, עולות לרקוד על השולחן. כי ככה זה אצלנו, הכל על השולחן.	/// ///
///// //// // /// ////// ///
אקדמיע שני חלקים לאקדמיה. החלק הטוב הוא הקפיטריה, החלק הרע הוא הכיתה. בבצלאל נפתח עכשיו כנס קומיקס אקדמי: "בין האישי לפוליטי: קומיקס וקריקטורה מכאן". חשבנו להתעלם, אבל אז צחי פרבר, שחקן הרכש הנמוך והנוצץ שלנו , הראה לנו כתבה בגלובס שעוסקת בכנס ובפופספוג ביחד. אין לנו ספק שהאקדמיה זקוקה לקומיקס. הרי היא כבר מיובשת מזוקן. אנחנו פחות בטוחים שהקומיקס זקוק לאקדמיה
במדעים המדוייקים, נהוג לומר שהאוניברסיטה מפגרת שנות אור אחרי המדע. בזמן שהמרצים מארגנים את הסילבוסים, ומחכים לאישורם, המציאות כבר זזה שלושה צעדים קדימה. כנס הקומיקס אינו שונה בכך. מרבית הדוברים בו אינם באים מקומיקס, אלא ממחקר, אוצרות וכתיבה. ניתן למצוא בו דיונים על "קומיקס בועט ועכשווי" שראה אור לפני חמש עשרה שנה. הכנס מתגאה באירוע לייב, בו יישבו חמישה קריקטוריסטים ויציירו בזמן אמת. אנחנו רק מקווים שירשו לקהל לזרוק להם בוטנים. נראה שדנה אריאלי הורוביץ, ראש הכנס, דווקא התרשמה מהפופספוג. "אנחנו דווקא כן מכניסים את הקומיקס העכשווי והבועט לדיון", היא אומרת. אז תגידי דנה, אם אנחנו מעניינים אותך, אז למה לא הזמנת אותנו? כצפוי, את רוצה לדבר עלינו אבל מעדיפה לא לשמוע אותנו, מעדיפה שלא נעשה לך רעש. זה מזכיר לנו שיחת מייל שהייתה לנו פעם עם חנוך מרמרי. הוא כתב לנו כמה הוא אוהב את הסגנון המחוספס שלנו, אבל היה מעדיף שנישאר על אש קטנה, שלא נתקלקל. הגאווה גאתה בליבנו, הממסד אוהב אותנו כמו את הסושי שלו. במנות קטנות. ולעזאזל הפרנסה. בעשורים האחרונים, עולם האמנות ליקק לאקדמיה את התחת ללא הפסקה. אמן שמכבד את עצמו יידע לצטט מפרויד, לאקאן, ועוד פסיכולוגים עם זקן. וולטר בנימין הפך לסמל, אבל מרגע שחזונו התגשם, שנים אחרי מותו, האמנות הפכה שכלתנית מדי, מקולקלת ושחונה. אם האופציות הן להיות שימפנזות מלומדות בכלוב, או גורילות בורות וחופשיות, אנחנו מעדיפים את האופציה השניה. כאורנג אוטנגים נקפץ מעץ לעץ ונראה לאקדמיה את ישבננו האדמדם. (טקסט: גלנדון ואיזבלה)	////
//// /// / /// /// /// //// ////