|
|
|
|
פופ ספוג. מחאה נגד החלל המוגבל הניתן לציירי קומיקס. משתתפים: גלנדון ואיזבלה, אביב איצקוביץ', רותו מודן, אמיתי סנדי , בתיה קולטון,
ניר מטרסו, זינדל, עידו (blue frog).
אוצרים: גלנדון ואיזבלה |
|
|
"הסיפוריות שנעלמה מאד מהאמנות
העכשווית במודרניות ופינתה את מקומה למופשט ולמהותי, לצבע ולצורה, חוזרת דרך
העבודות השונות המוצגות בתערוכה אך עקבותיו של הסיפור רק מרומזות והעבודות
רחוקות מלספר סיפורים כחוברות הקומיקס וסרטי ההנפשה מהם הן שואבות את הדימויים."
(מתוך "פוסט פופ", מוזיאון הקומיקס) זה
לא מנומס לכתוב ביקורת על תערוכה מבלי לבקר בה, אבל אני לא הולך לבקר בפוסט פופ.
זה לא שהתערוכה הזאת לא מעניינת אותי, להפך, היא מאד מעניינת אותי. היא גורמת לי
רטט עצבני של משיכה בהמית, כאילו קראו לי לרחוב הסמוך לראות אונס של בתולה, שלא
יודעת, כי אינה אמורה להנות. או לצפות בתערוכת סרטי
וידאו של אינוסים כאלה. אולם בשורה התחתונה, אינני חובב של מעשי אונס. מוזיאון
הקומיקס, נערה צעירה שרוצה כמו כולן להתפרסם ומהר, פישק בדיצה את קירותיו לעולם
האמנות. עולם האמנות, כגבר שעשה כבר אלף נשים, שיגל
אותה בשמחה, אך לא באהבה. עד כמה עצוב להפקיד את דמויות הקומיקס והסיפורים, בידי
מי שרואה בהן לא יותר מבצק. אמנות נמוכה שקיבלה צ'אנס לגבוה מעט. עד שתחזור לחור
שלה בסוף התערוכה. החדירה, ברשות כמובן, למוזיאון
הקומיקס, היא מעשה של כיבוש והשתקה. בואו ניקח את המהות הסיפורית, נשטיח אותה
בדחפורי די 9, נהפוך אותה לפלקט ואז... באמת מה אז? אה כן, ואז נכפה עליה
לגיטימציה. |
|
|
... |
|
|
ואם יש לי מה להגיד על העולם שהוא לא
מהותי ומופשט אלא טפשי וקונקרטי? אמנות הקומיקס
מעניינת, חיה ובועטת הרבה יותר מדודתה הארכאית, המחוייבת
לשיח פנימי אינסופי משמים ולהסטוריה של אלפי שנים.
אמני הקומיקס מדברים עם התקופה שלהם, עם הרחוב והעולם, דיבור צפוף בגובה
העיניים. זה נכון לגבי הקומיקס בעולם, ובמיוחד נכון לקומיקס הישראלי, תינוק רך
שזה עתה נולד. במקום לטפח את הכשרון, לתת לקומיקסאים לבצע בקירות את שאוותה נפשם, באה אוצרת המוזיאון
ומפקיעה מהתינוק הזה את העריסה. כאמה החורגת של שלגיה, שפרצופה תקוע בתוך המראה,
מנסים האמנים הפלסטיים לגרש את שלגיית הקומיקס
הבתולית מתוך הארמון, להרוג אותה כשהיא קטנה.
ציירי הקומיקס מוכשרים המה, אך האם
היה ניתן להם להציג ציורים על קירות מוזיאון הקומיקס? ספק רב. ירשו להם להציג קריקטורות,
סטריפים ועמודי קומיקס, רצוי באריזת קונספט. אולם איש
אינו משלה אותם ביחס לגבולות הגטו המוקצה להם. אתם, כך אומרים להם, מספרי
סיפורים. עיסוק במהות זה כבר לא בסקאלה שלכם. מי שקונה בדיזינגוף
סנטר, אין לו מה לחפש בכיכר המדינה. |
|
|
/////
/////
|
|
|
הרגע המכונן שלי בתקופת לימודי
במדרשה, הוא גם הרגע הראשון שלי שם. אני זוכר את פרצופיהם המתעוותים של מיכל
נאמן ודורון רבינא, נוכח עמודי קומיקס, שתליתי על
הקיר, אשר צויירו בהשראת הצרפתי רובר
קומבאס. "זה כלום", מלמל רבינא. "מה באת לחפש פה?" שאלה נאמן. משהו אחד
דווקא תפס אותם: האופן שבו הדבקתי את הציורים לקיר במסקינגטייפ
גס. אחרי משא ומתן הם גם הסכימו להודות, שאם לא היו שם טקסטים, זה אולי היה
מעניין אותם. הקלות שבה הוקעה האמנות שלי, הפעילה אצלי רפלקס הקאה בן שנתיים.
והנה, שמונה שנים אחרי, אני מרגיש את הבטן מבעבעת בכעס. אין לי כבוד לאנשי מוזיאון הקומיקס.
האוצרת כנראה כבר חושבת על הג'וב הבא שלה. אבל יש לי המון אמונה בכוחם של הקומיקסאים לייצר אמנות משובחת ומענגת בהרבה, אם יקבלו את
הבמה שהפלסטיקאים כרגע דורכים עליה. פלסטיקאים יקרים, אני קורא לכם, עזבו את
מיקי ודונלד, הרי למי בכלל אכפת מהם. אתם יודעים,
אמריקה זה לא באמת כאן. לכו למוזיאון התפוצות, תלו שם תמונות של היטלר. הו הו, זו תהיה תערוכה
שידברו בה. (גלנדון) |
...
|
|
|
|
|
יאיר גרבוז
מגיב: סך הכל מסכים עם הדברים שנאמרו. אם
כי ההבחנה בין נמוך לגבוה, לא בהכרח מבזה את הנמוך. קומיקס, כמו צילום בשעתו,
זקוק לזמן להתקבל. היום, להגיד שלאנשי אמנות אין רגישות לקומיקס, זה לא העניין.
אני בטוח שרבינא ומיכל נאמן מבינים היום קומיקס טוב
יותר, במובן הזה אתה חינכת אותם. אין לי בעיה להשתתף בתערוכת "פוסט
פופ", כי אני אוהב להציג היכן שמזמינים אותי. מה שכן, בהחלט מוקדם מדי
למוזיאון חדש לקפוץ לתערוכה מסוג זה. הבעיה העיקרית שאני רואה היא חוסר ההדדיות
בין עולם האמנות לעולם הקומיקס. אל תתארח אצל מישהו, אם אתה לא מזמין אותו אליך. |
|
|
|
|
|
קומיקס vs אמנות השפלה, הקרבה, סירוס, ניצול,
אובססיביות. כולן מילים שעולות לי לראש בהקשר של אמנות. בקומיקס זה לא ככה. הוא
מודע לעוולות העולם, חי וניזון מהם, במטרה לשפוך אור על עולמינו הצר. להצליח
להביא מבט מחויך גם על הטראומות הקשות ביותר. את מסע ההשפלות שלי בעולם, התחלתי
עוד הרבה לפני שהגעתי למדרשה לאמנות. כילדה, אמא שלי
נהגה לקחת אותי לטובי הרופאים כדי לוודא שהגב שלי עקום, הלסת משתרבבת שמאלה,
השיניים מטפסות זו על זו, והדובדבן – גניקולוג שיפסק את רגליי וידחוף לי מקל
אוזניים, כדי לאשר את הפטריה הוגינלית
(בגיל 10). את הורי עזבתי בגיל 14, זה קרה
במילאנו. הם לא הפצירו בי להישאר. עשר
שנים לא מצאתי את עצמי, עד שהגעתי למדרשה ואמרתי לעצמי: "וואו זה מרגיש בבית". אמרו לי שאני לא יודעת לצייר,
שהציורים שלי אוטיסטיים. בביקורות הטובות שלי כינו אותי אמנית פרימיטיבית,
ובתערוכת הסיום רועי רוזן שאל אותי: "מה את נובחת?" מאז עברו שבע שנים, ואני בשיא חוצפתי
עדיין עושה אמנות ללא הרף, ומאמינה שמחובתי להציג אותה. האמנות, כראי של תקופה,
מציגה לנו שכלתנות במחיר ניכור, נוגדני דיכאון במחיר של דיכוי היצר המיני,
פוליטיקה של ממון על חשבון הומור ושמחת חיים. אם תשאלו אותי, זה לא חייב להיות
ככה. זה כמו שבתוך ראשי, אני עדיין שומעת את אמא שלי
קוראת לי מכוערת. אבל מצד שני יש את גלנדון, שאומר לי כמה שאני יפה. הכל תלוי
בעיני המתבונן. (איזבלה) |
|
|
|
|
|
דיאלוג עם זויה: זויה: לא הבנתי מה הבעיה ג+א: או.קי. בואי נשאל ככה: 1. מה
לך ולקומיקס? 2. מה יש לך לחפש במוזיאון הקומיקס? 3. האם לא נראה לך מוזר שאין כמעט
ציירי קומיקס בתערוכה? זויה: אין לי שום בעיה עם אמנות במוזאון לקומיקס, קומיקס במוזאון
לאמנות, פיסול אפריקאי במוזאון האצ"ל, תערוכת פוסטרים
בבית חיים נחמן ביאליק וכן הלאה וכן הלאה ג+א: לדעתנו התערוכה הזאת יותר
קרובה להצגת פסלי היטלר בבית התפוצות, דיוקנאות אולמרט בבית גלעד שליט, עירום בבית כנסת. היית משתתפת
בתערוכות האלה? זויה: לא הבנתי למה התערוכה הזאת
נראית לכם כזה חילול קודש. אפשר לחשוב. ג+א: נו, אז אם אפשר
לחשוב, תחשבי קצת לשם שינוי במקום כל הזמן להמהם משפטים של "למי
אכפת בכלל". מה את, אנרכיסטית מחמד? זויה: לדעתי אתם רואים בעיה
במקום שאין בעיה. הציגו תערוכת אמנות במוזאון
הקומיקס, אז מה? אני לא רואה שיש פה סטירה כלשהי. אם
כבר, אז לדעתי יש דווקא ביעה בהצגת הקומיקס
במוזאון. זה כמו לצייר גראפיטי על בד ולתלות על הקיר
בסלון. זה שולל ממנו את כל הכח
שלו, את כל
המחאה והביקורת החברתית שבו. המכתב הראשון ששלחתם מלא
באמוציות אבל הנימוקים שאתם מביאים נראים
לי מגוכחים ובאופן מפתיע מצביעים על שמרנות שהיא קצת
לא מסתדרת לי עם המושגים "חי"
ו"בועט". אם התערוכה שהיא רק עוד תערוכה אחת מבין רבות אחרות שמתמקמת על הגבול שבין שתי תופעות תרבותיות עושה לכם
כזה שוק אז כנראה שיש לכם איזה חור בהשכלה. אולי
כן היה כדאי לחשוב למה העבודות שלכם נראו לא מעניינות
בעיני דורון
ומיכל ולא ישר להפגע מהביקורת שלהם כמו ילד בכיתה א ג+א: יפה אמרת. יש לך ביקורת על
מוזיאון הקומיקס, משהו באופן התצוגה שם לא בסדר. צריך לתלות שם ציורים ולא
קומיקס מוגדל. יופי, נכון. אבל הציורים האלה צריכים להיות של אנשים מסצינת הקומיקס ולא שלך. אבל אנשים כאלה כמעט לא משתתפים
בתערוכה, וגם לא יקבלו צ'אנס להציג שום אמנות חוץ מסטריפים.
יש לך ביקורת כלפי המוזיאון ולכן את פולשת לקירותיו כדי להציג עבודות נכונות
יותר. זאת בדיוק הגישה הפטרונית שאנחנו מדברים עליה. אגב זכותנו להיפגע ולפעול
בדיוק מהמקום הזה, בניגוד אלייך שפועלת ממקום שבע. זויה: אתם לא יודעים לקרוא כנראה ג+א: אולי בגלל טעויות הכתיב
שלך זויה: איזה תת רמה... |
|
|
|
|
|
ניר מטרסו מגיב: יש כל מיני דברים שאפשר להגיד על
אוצר התערוכה. שום דבר מהם לא חיובי, אבל מה שפוגע
באמת, שהבעיה
היא לא באדם אחד, אלא בהתאמה המושלמת שלו למערכת. לתגובות בבלוג תותחי המין |
|
...
/
/
/////////